שוב פטריות.

פריחת הפטריות ממשיכה.
אחרי פטריות עיסת הנייר העליזות והחלפת הפטריות שהכנתי עם הדפים הכי מתוקים בעולם, הגיע תורן של פטריות הלבד.

ביום חמישי שעבר התאספנו כמה חברות לסדנא בהדרכתה של הגר, ולהפתעתי (זה לא קורה הרבה) לצד כל הפטפטת, הארוחה והצחוקים יצאנו משם גם עם תוצר גמור…
ראשית כתודה למארחת ולמדריכה הכנתי להן קופסאות לכרטיסי ביקור או לפתקים.


הכנסתי בהן סוכריות צבעוניות שמתאימות בדיוק לולנטיינס הבא עלינו לטובה (אותן סוכריות שקניתי ואף סיפרתי עליהן כאן)
והכי חשוב – הנה הפטריה שהכנתי בסדנא, וכבר אומצה על ידי אורי :

היא תפורה ורקומה ביד והיא ממש ממש הצליחה לגאול אותי מרתיעתי רבת השנים מלבד.
ויש לי הרגשה שזו לא הפטריה האחרונה שלי…

למעשה כבר בימים הקרובים אני מתכננת לתפור תחפושת פטריה לרוני, ושכמית פליז עם אפליקצית פטריה לתינוק מתוק מתוק שנולד החודש במדינה רחוקה וקרה
תודה שוב להגר על ההדרכה והעזרה האישית, תודה לאילאיל שארגנה, לעפרה שאירחה ולכל מי שהיתה והנעימה את זמני כל כך.

שיהיה שבוע נפלא לכולם.
נילי.

נ.ב. כמעט שכחתי, באותו ערב קסום ומהנה יצא לי גם לראות ואף ללטף את התמונה המשגעת שמציעה איולה כבלוג קנדי. כדאי לסור לשם ולראות בעצמכם (ואם תשאירו תגובה ותזכו במקומי, אני אקח את זה קשה….אבל זכותכם… ).

love is

קודם כל אני חייבת להודות, ואם הייתי יכולה אחת אחת הייתי עושה זאת, לכל מי שהגיב על הפוסט הקודם. התגובות שלכן מאוד מאוד ריגשו  וחיזקו אותי. לא עניתי אבל קראתי  וממש הרגשתי את התמיכה והאהבה מכל אחת ואחת.

ועכשיו, חזרה ליצירה והגיגים, המהות של הבלוג הזה

בתחומים שונים של אומנות ואומנות שימושית אין הרבה מילים נוראיות כמו "העתקה".
יש קו דק ביותר שעובר בין לקבל השראה ממשהו, לבין להעתיק אותו.

עסקתי בעבר בהמון תחומים של יצירה ואומנות שימושית והרבה פעמים חששתי שיעתיקו את עבודותיי.
הייתה תקופה שמכרתי עבודות לחנויות גלריה ואז ההעתקה הפכה למשהו קריטי-איום על פרנסתי. היו מקרים סתם שהייתי במצב רוח קטנוני או שהייתי צעירה יותר וחשבתי שהמצאתי את הגלגל או לפחות את גלגל עיסת הנייר ….

לא עוד!
אחד הדברים שתחום ה scrap booking לימד אותי. זה שמותר להעתיק. מותר לאנשים להעתיק ממני, ומותר לי – בלי שזה יהפוך אותי למעצבת פחותה – להעתיק מאחרים.
יש לזה אפילו שם יפה (איך נתרגם אותו?) :
scrap lifting- זה אומר להנות מעמוד אלבום יפה שיצר מישהו אחר (או כל פרויקט עיצובי אחר) לקחת אותו ולהכין אחד אחר על אותו בסיס.

ברור שהוא יצא קצת אחרת, ברור שיהיה לו בסוף את המגע האישי הזה שלך, אבל זה בסדר גמור שלקחת עבודה והמשכת ממנה את הקו.
פתאום זה אפילו מחמיא לי אם "מעתיקים" ממני, או לפחות מקבלים מעבודותיי השראה.
כשאני חושבת על זה, אולי  זה מסביר במשהו למה לכל הרבה יוצרים בנייר חשוב לשתף בעבודותיהם בבלוג יצירתי (ומנגד, למה חשוב לנו להקדיש כל כך הרבה שעות להתעדכן בבלוגים אחרים), למה יש כל כך הרבה הדרכות ברשת ובמגזינים/ספרים/חוברות, ולמה בסדנאות מכינים אחד לאחד, או לפחות מאוד מאוד דומה, את מה שהמדריכה עשתה.
ולמה אני מלהגת על זה כל כך הרבה?
השבוע ראיתי עבודה נהדרת בבלוג studio Calico ומיד בער בעצמותי להכין משהו דומה. מיד ידעתי שבאיזה דף (קראפט עם בתים של fancy pants ) אני רוצה להשתמש ואיפה אני רוצה לתלות את זה.

זו התמונה שנתנה לי השראה, נכון מתוקה מאין כמוה?

היתה לי את כל הכוונה לעשות תמונה ממש דומה.

א-ב-ל חיפשתי בסטודיו מסגרת עץ ולא מצאתי…. אז בחרתי בקופסא שאוכל לפרק את המכסה וליצור בכך מעין "מסגרת טלביזיה"…..בסוף החלטתי לא לפרק אותה אלא להשתמש בה כתמונה נפתחת, תלויה על קיר…. וזה כבר הזכיר לי חלון…. וחשבתי לשלב עציץ עם פרח סקראפי…

וכך המשכתי את תהליך היצירה עד לקו הגמר. ויצא בסופו של דבר, ממש שונה , אפילו את הכותרת בעצם שיניתי…

המשך המשפט בפנים-

והפאנצ' פה:

דווקא הדבר הראשון שגרם למוטיבציה לפרויקט, אותו דף קראפט עם בתים, לא התאים לצבעוניות הכללית ולכן גזרתי בית בית והדבקתי על קארדסטוק בצבע ירוק תפוח. (לפעמים אני חושבת שסיזיפוס בעצמו יושב וצוחק עלי…)

אני חייבת לציין שהפרוייקט הזה מאוד קשה לצילום, ואתם תאלצו להאמין לי כי הוא הרבה יותר בהיר עליז ויפה במציאות.

ולפני שסיימתי, גמלה בלבי החלטה חדשה.

נכון תמיד נשארות על שולחן העבודה שאריות מהממות שכואב הלב לזרוק? אז עד היום צברתי את שאריות הנייר בתיק הרמוניקה, שהלך וטפח. בסופו של דבר אף פעם לא עשיתי כלום עם השאריות (כי תמיד יש לי עוד עשרות דפים משגעים שלמים שמחכים לתורם, אז מה אני אתעכב על שאריות של דפים שמיציתי…), לכן החלטתי שרגע לפני שאני מכריזה על תום הפרויקט ואוספת את הדברים. אני מכינה מהשאריות משהו קטן – כרטיסים/תגיות/קישוטונים.

אז הכנתי כרטיסים פשוטים לכל מטרה:

וגם עציץ חמוד נוסף שנמסר אתמול באהבה

ועכשיו השולחן נקי, הדפים נוצלו ו…לפרוייקט הבא.

להתראות,

נילי.

עץ הצער.

זה פוסט שמאוד התלבטתי אם לפרסם, ולבסוף החלטתי, פחות למען קוראיי בהווה, ויותר למען עצמי ולמען קוראיי העתיד (אני לפעמים מדמיינת שילדיי יגדלו ויקראו את התיעוד המפורט שלי… למרות שסביר שאני ממש לא אעניין אותם…)
השבוע, לפני שש שנים אחותי הקטנה, ענת, נהרגה בפיגוע חבלני בירושלים.
זה היה בוקר יום חמישי. אני הייתי בבית, לקחתי חופש או שאולי זה היה היום החופשי שלי ולמדתי למבחן (זו הייתה חופשת סמסטר) ישבתי מול המחשב עם הדפים שלי, ערן גם היה בבית וראה טלביזיה, הוא סיפר שהיה פיגוע בירושלים. ואני, כמנהגי, התרחקתי מהטלביזיה ומהצרות – לא שומעת לא יודעת ולא נפגעת (זה החזיק מעמד שעתיים). איכשהו ירושלים נשמעת לי כמו חו"ל, וזה שענת גרה שם כבר שלוש שנים לא שינה את תחושת המרחק שלי מהאירוע.
אחותי האחרת התקשרה לחוצה, היה פיגוע בירושלים והיא לא מצליחה לתפוס את ענת בפלאפון.
הרגעתי אותה בנימה של "יא היסטרית, תרגעי, ומה את מפריעה לי, יש לי מבחן מחר; ענת בחופש, בטח ישנה (כל מי שהכיר אותה יסכים איתי שהיא ממש לא היתה טיפוס של בוקר, בלשון המעטה, והפיצוץ אירע ב 8 בבוקר)… ובסדר, בסדר, רק כדי שתרגעי אני אתקשר למוקדי החירום של בתי החולים."
כשהשם שלה לא הופיע שם, קיוויתי שזה סימן טוב. יופי שתמשיך לישון. אחרי 10 התחלתי להילחץ. בעצם, מי שמכיר אותה יודע שהיא תמיד ענתה לסלולרי, השאירה אותו דולק ליד המיטה כי אין לדעת מי מחבריה ירצה לנהל שיחת נפש באמצע הלילה. ולא הגיוני שכל הצילצולים שלנו לא העירו אותה.
מעניין אם עוד למדתי למבחן אז…..
כמה דקות אחרי חצות היום התקשרה אלי מנהלת לשכת הרווחה עבר הירקון ת"א והציגה את עצמה.
עכשיו לידע כללי, אני עצמי באותה תקופה עבדתי כעו"ס באותה לשכה ממש (דהיינו מדובר בבוסית שלי, שלא קלטה זאת אז). זה שגם גרתי באיזור לא עזר לי להבין שכרגע אני ה"מטופלת", גם לא זה שעברתי עצמי הדרכות והייתי "כוננית חירום"  וידעתי איך צריך לנהל את השיחה, ומה משמעותה.
ברגע הראשון אמרתי לה "שושנה (שם בדוי), זו אני." ורק ברגע השני התיישבתי על הספה, או הרצפה או מה שהיה שם. אמרתי לערן שצריך למצוא סידור לאורי, ולה אמרתי לא תודה, יש לי איך להגיע ועם מי, לאבו כביר….
אני לא זוכרת הרבה רק את הישיבה בחצר המקום על כיסאות בי"ס ואיך קבוצה אחרי קבוצה, משפחה אחרי משפחה, מקבלת את הבשורה, זועקת לשמיים ומתפנה משם.
אנחנו נשארנו אחרונים.
אני זוכרת שבחמש אחה"צ פתאום אמרתי לערן, שכבר שעות אנחנו לא מנסים לחייג אליה, ואולי היא תענה ותסביר לאן נעלמה ולמה הדאיגה אותנו ככה….
היא לא ענתה.

את הגופה שלה זיהו אחרונה, בסביבות 20:00, זה אומר שגופתה הושחתה מאוד, זה אומר שהיא היתה הכי קרובה פיזית למחבל, זה אומר – אני מקווה – שהיא לא הספיקה לחוש כל כאב, סבל, כעס, צער או תדהמה.

זה הדבר היחיד שמנחם אותי.

ההורים שלי היו בחו"ל. אבי שימש כמרצה אורח באוניברסיטה אמריקאית ואמי נסעה לבקר ולהיות איתו. היא עוד לא פרקה את המזוודות, והם כבר היו צריכים למצוא טיסה ארצה.
אני לא זוכרת באיזה שלב התקשרתי להורי, רציתי להתקשר רק כשזה יהיה ודאי. אני זוכרת את התגובה של אבי. אני זוכרת שהתחלתי את השיחה במשפט "אתם צריכים לחזור לארץ" כי לא יכולתי במשפט הראשון, כשהשמחה לשמע קולי עוד מהדהדת באוויר להתחיל עם הסיבה.

אחר כך הייתה סחרחרת שלמה של סידורים ארגונים קבורה מצבה ושבעה.

משם אני כבר לא זוכרת הרבה.

ערן נטל את המושכות, אני הרשיתי לעצמי להתאבל. הרבה יותר משבוע.

מחר נעלה לקברה. האזכרה השישית שלה.

אני הספקתי להיות בהריון עוד פעמיים, ללדת, לבנות בית, לפתוח עסק, לפתח את עצמי, את משפחתי, את הזוגיות שלי.

היא נשארה סטודנטית. בת 23. רווקה.

אני מסיימת עם שיר של מיריק שניר. כל ההורים וודאי מכירים אותה ככותבת נפלאה של דקלומים, שירים  וספרים לילדים. אני מאוהבת ביצירתה מאז נולדה בכורתי.

וממש במקרה גיליתי שיר פרי עטה "למבוגרים", שמתאר את תחושותיי בצורה מדויקת.

עץ הצער – מיריק שניר

הצער על אדם

משול לעץ

עת נפתחת אדמה

לקבור אותו

בלבנו בור נפער

ושתיל עץ הצער

ניטע בו

דמעות חמות

מחלחלות אליו

משקות אותו

מרוות

ולאט לאט

שתיל עץ הצער

נקלט

שורשיו

דקים עצובים ארוכים

מעמיקים בנו

שנה אחר שנה

אהבה געגועים וכאב

כשמש אוויר ורוח הם

לעץ שבלב

ומכוחם הוא מנץ

ומלבלב

ומבלי שרצינו
פתאום
פורח

ויום אחד

אנחנו מתפלאים לראות

שעץ הצער

הצמיח פירות

ואם לא נקלט

עץ הצער

בלבנו

באדמתו

אנחנו

נובלים אתו.

מתגלגלים.

מגזין "הורים וילדים" של חודש ינואר מוקדש לנושא תחבורה וזהירות בדרכים.
שימשתי מעצבת אורחת במדור "הכינותי בעצמי" וברוח הנושא עיצבתי 3 עבודות יצירה קלילות ומהנות (המטרה היא להציע פעילויות שהורה יכול להכין עם ילדו ולאו דווקא את פסגת העיצוב).
1. תמונה תלת מימד בשילוב תמונת הילד.
אני עיצבתי מכונית – חיפושית קטנה סתם כי  זה הדבר הכי פשוט בעולם לציור ביד חופשית. אתם כמובן לא מחויבים לנושא כלי תחבורה, ויכולים לאמץ את הרעיון עם ציור של פרח, לב או כל דבר אחר. החימר המוקצף (החומר הורוד ממנו שויה המכונית) נותן לתמונה מימד, צבע מגניב והעיקר קל לילד לעשות לבד בלי לפספס ובלי להתלכלך.

מכאן רואים את המרקם של החימר המוקצף:

2. מיני אלבום בצורת רכבת. הרעיון הוא מוכר, הביצוע המוצג פה פשוט מאין כמוהו, והעיקר – המיחזור (את הבסיס מכינים מקרטוני דגנים):

מבחינתי כחובבת סקראפ, האלבום הזה לא נושא בשורה עיצובית אבל המטרה היתה להגיע לקהל רחב ככל האפשר

3. והפרוייקט שאני הכי אוהבת – גם מקורי, גם מיחזור, גם שימושי, גם מאוד פשוט לעקוב אחרי ההוראות ולהכין לבד וגם יפה – משאית שנושאת את הצבעים, מקרטוני חלב ותחבושות גבס.

אחרי, וכבר בשימוש אצלנו:

אגב, כבר ארבע שנים אני מעבירה חוג בנושא מיחזור ויצירה (בעבר לנערות כיום לילדי צהרונים), הרעיונות לא נגמרים ולא מפסיקים להלהיב אותי, הביקוש אדיר ותחושת הסיפוק שלי גדולה.
לפחות על הילדים שבסביבתי הקרובה אני יכולה להעיד שלא עולה על דעתם לרגע לזרוק נייר/פלסטיק/סוללות בפח הרגיל.
אותי זה משמח.
נילי

מי אוהב את השישי ? אמא!

אחרי שבוע שלם של הסעות, ארוחות, שיעורים, הדרכות, אמבטיות, קניות, בישול, פליית כינים (איזה נושא כאוב!!!! ודווקא כשערן בחול!), שטיפת כלים, טאטוא (15 פעמים ביום כי שותלים לנו גינה חדשה ובנתיים יש לי 100 מ"ר של בוץ בחוץ), השכבות, השכמות, הלבשות, ודיאלוגים, שלא לומר התנצחויות, עם שלושה ילדים – מגיע שישי בבוקר והוא ל-ג-מ-ר-י שלי!!!!!

את מקומו של ההורה התורן תפס אבא של ערן (אשר עצמו ברח למחוזות מושלגים ומעכבי טיסה-חזרה-הביתה יותר) שתיפקד יש לומר באופן מושלם, ואני נכנסתי לסטודיו ולא יצאתי ממנו בחמש השעות הבאות. במקום זה תפרתי, אכלתי, קשקשתי ונהניתי מסדנא נהדרת וחברה מושלמת עוד יותר.

בסטודיו שלי התארחה סדנת תפירת קיט יצירה לילדים, שהדריכה שרון רותם. קהל התופרות היו חברותי הוירטואליות (שהן כבר ממש לא וירטואליות) מ"פרידה ונומה". זה אומר בחורות מוכשרות ומקסימות, מדריכה מדהימה וסבלנית, ארוחת בוקר מפנקת ועשירה ויצירה בכיף.

אה, וזה אומר גם מתנות קסומות (כל כך שווה לארח נשים יוצרות…)

זה מה שקיבלתי (כמו גם מתנה כספית):

ומשרון רותם עצמה קיבלתי נרתיק מאחד הבדים האהובים עלי:

וכעת ליצירה עצמה, שלא תחשבו שהתבטלתי כל הבוקר

יצרנו אוגדן בד עם כיס לבלוק וכיסים לצבעים, הנה זה ש

הכנתי לאופיר, מהבד האהוב עליו:

אם אתם תוהים כיצד הגיב אופיר לקיט הנחשק הוא פתח את סוגר הוולקרו אמר "יפה" ורץ לו לדרכו, ומאז עוד לא טרח לפתוח את האוגדן ולגלות מה יש בו….

מי שיותר מעריכה את עבודות היד שלי, היא אורי בכורתי. לה הכנתי השבוע שני דברים.

כרית חימום למיקרו בצורת ארנב, שמאז ממוזמזת קשות ונראית כאילו הפליז כבר ישן נושן:

ואלבום מדבקות, שזה ה-שגעון הנוכחי שלה.

את האלבום הכנתי בעזרת ה  bind it all . כשהוא אומר ALL אני אדע פעם הבאה שזה ALL חוץ משמרדפים, היה כזה ניג'וס לנסות לחורר אותם (ועוד לחשוב שבתכנון המקורי היה לחורר את כל אורך הדף…). את הכריכות הכנתי מקרטון אפור שציפיתי בניירות גדולים בעיצוב דנה ישראלי, האותיות המנצנצות הן למעשה אותיות לועזיות שעברו טרנספורמציות קלות.

בפנים יש שמרדפים עם דפים צבעוניים וה-מ-ו-ן מדבקות

עכשיו כבר ברור למה אני אוהבת את ימי שישי נכון?

נ.ב. יש לנו זוכה ב"קיט מיני אלבום סספרסי" והיא דנא. מקווה שתצרי ותהני. נילי.