זה פוסט שמאוד התלבטתי אם לפרסם, ולבסוף החלטתי, פחות למען קוראיי בהווה, ויותר למען עצמי ולמען קוראיי העתיד (אני לפעמים מדמיינת שילדיי יגדלו ויקראו את התיעוד המפורט שלי… למרות שסביר שאני ממש לא אעניין אותם…)
השבוע, לפני שש שנים אחותי הקטנה, ענת, נהרגה בפיגוע חבלני בירושלים.
זה היה בוקר יום חמישי. אני הייתי בבית, לקחתי חופש או שאולי זה היה היום החופשי שלי ולמדתי למבחן (זו הייתה חופשת סמסטר) ישבתי מול המחשב עם הדפים שלי, ערן גם היה בבית וראה טלביזיה, הוא סיפר שהיה פיגוע בירושלים. ואני, כמנהגי, התרחקתי מהטלביזיה ומהצרות – לא שומעת לא יודעת ולא נפגעת (זה החזיק מעמד שעתיים). איכשהו ירושלים נשמעת לי כמו חו"ל, וזה שענת גרה שם כבר שלוש שנים לא שינה את תחושת המרחק שלי מהאירוע.
אחותי האחרת התקשרה לחוצה, היה פיגוע בירושלים והיא לא מצליחה לתפוס את ענת בפלאפון.
הרגעתי אותה בנימה של "יא היסטרית, תרגעי, ומה את מפריעה לי, יש לי מבחן מחר; ענת בחופש, בטח ישנה (כל מי שהכיר אותה יסכים איתי שהיא ממש לא היתה טיפוס של בוקר, בלשון המעטה, והפיצוץ אירע ב 8 בבוקר)… ובסדר, בסדר, רק כדי שתרגעי אני אתקשר למוקדי החירום של בתי החולים."
כשהשם שלה לא הופיע שם, קיוויתי שזה סימן טוב. יופי שתמשיך לישון. אחרי 10 התחלתי להילחץ. בעצם, מי שמכיר אותה יודע שהיא תמיד ענתה לסלולרי, השאירה אותו דולק ליד המיטה כי אין לדעת מי מחבריה ירצה לנהל שיחת נפש באמצע הלילה. ולא הגיוני שכל הצילצולים שלנו לא העירו אותה.
מעניין אם עוד למדתי למבחן אז…..
כמה דקות אחרי חצות היום התקשרה אלי מנהלת לשכת הרווחה עבר הירקון ת"א והציגה את עצמה.
עכשיו לידע כללי, אני עצמי באותה תקופה עבדתי כעו"ס באותה לשכה ממש (דהיינו מדובר בבוסית שלי, שלא קלטה זאת אז). זה שגם גרתי באיזור לא עזר לי להבין שכרגע אני ה"מטופלת", גם לא זה שעברתי עצמי הדרכות והייתי "כוננית חירום" וידעתי איך צריך לנהל את השיחה, ומה משמעותה.
ברגע הראשון אמרתי לה "שושנה (שם בדוי), זו אני." ורק ברגע השני התיישבתי על הספה, או הרצפה או מה שהיה שם. אמרתי לערן שצריך למצוא סידור לאורי, ולה אמרתי לא תודה, יש לי איך להגיע ועם מי, לאבו כביר….
אני לא זוכרת הרבה רק את הישיבה בחצר המקום על כיסאות בי"ס ואיך קבוצה אחרי קבוצה, משפחה אחרי משפחה, מקבלת את הבשורה, זועקת לשמיים ומתפנה משם.
אנחנו נשארנו אחרונים.
אני זוכרת שבחמש אחה"צ פתאום אמרתי לערן, שכבר שעות אנחנו לא מנסים לחייג אליה, ואולי היא תענה ותסביר לאן נעלמה ולמה הדאיגה אותנו ככה….
היא לא ענתה.
את הגופה שלה זיהו אחרונה, בסביבות 20:00, זה אומר שגופתה הושחתה מאוד, זה אומר שהיא היתה הכי קרובה פיזית למחבל, זה אומר – אני מקווה – שהיא לא הספיקה לחוש כל כאב, סבל, כעס, צער או תדהמה.
זה הדבר היחיד שמנחם אותי.
ההורים שלי היו בחו"ל. אבי שימש כמרצה אורח באוניברסיטה אמריקאית ואמי נסעה לבקר ולהיות איתו. היא עוד לא פרקה את המזוודות, והם כבר היו צריכים למצוא טיסה ארצה.
אני לא זוכרת באיזה שלב התקשרתי להורי, רציתי להתקשר רק כשזה יהיה ודאי. אני זוכרת את התגובה של אבי. אני זוכרת שהתחלתי את השיחה במשפט "אתם צריכים לחזור לארץ" כי לא יכולתי במשפט הראשון, כשהשמחה לשמע קולי עוד מהדהדת באוויר להתחיל עם הסיבה.
אחר כך הייתה סחרחרת שלמה של סידורים ארגונים קבורה מצבה ושבעה.
משם אני כבר לא זוכרת הרבה.
ערן נטל את המושכות, אני הרשיתי לעצמי להתאבל. הרבה יותר משבוע.
מחר נעלה לקברה. האזכרה השישית שלה.
אני הספקתי להיות בהריון עוד פעמיים, ללדת, לבנות בית, לפתוח עסק, לפתח את עצמי, את משפחתי, את הזוגיות שלי.
היא נשארה סטודנטית. בת 23. רווקה.
אני מסיימת עם שיר של מיריק שניר. כל ההורים וודאי מכירים אותה ככותבת נפלאה של דקלומים, שירים וספרים לילדים. אני מאוהבת ביצירתה מאז נולדה בכורתי.
וממש במקרה גיליתי שיר פרי עטה "למבוגרים", שמתאר את תחושותיי בצורה מדויקת.
עץ הצער – מיריק שניר
הצער על אדם
משול לעץ
עת נפתחת אדמה
לקבור אותו
בלבנו בור נפער
ושתיל עץ הצער
ניטע בו
דמעות חמות
מחלחלות אליו
משקות אותו
מרוות
ולאט לאט
שתיל עץ הצער
נקלט
שורשיו
דקים עצובים ארוכים
מעמיקים בנו
שנה אחר שנה
אהבה געגועים וכאב
כשמש אוויר ורוח הם
לעץ שבלב
ומכוחם הוא מנץ
ומלבלב
ומבלי שרצינו
פתאום
פורח
ויום אחד
אנחנו מתפלאים לראות
שעץ הצער
הצמיח פירות
ואם לא נקלט
עץ הצער
בלבנו
באדמתו
אנחנו
נובלים אתו.